הספר העברי ואני - *אזהרת גרפומניה*
גיליתי כבר מזמן שיש לי בעיה עם ספרות עברית. זה נורא מתסכל, כי זו שפת אמי שאני אוהבת מאוד, והעובדה שהיא חזרה להיות שפה מדוברת היא אחד ההישגים
הגדולים בתולדותינו, וכיוצ"ב.
אבל את הספרות אני פשוט לא אוהבת. בעיה.
חוץ מדן צלקה הגדול, אין אף סופר עברי שאני יכולה למנות ברשימת הסופרים האהובים עלי. ולא שלא ניסיתי.
הצרות המרכזיות מנקודת מבטי הן:
1. מחסור בנושאים. כמעט כל ספר ישראלי עוסק איכשהו בשואה/תקומה, ישראלים/פלסטינים, עולים/ותיקים ושאר נושאים שברומו של עולם. לי באופן אישי תמיד יש הרגשה של מחזור. במובן הרע.
2. עודף רצינות. סופר ישראלי ממוצע כותב כאילו עתיד ההגות האנושית כולה מונח על כתפיו, עם המקבילה הלשונית למוסיקת עוגב, רעמי חצוצרות וניגון כינורות בכל דף שלישי בערך.
3. גודש יתר. סופרים בארץ ממש מאוהבים בטכניקות של זרם תודעה, וכפועל יוצא בכל מיני תיאורים ומטפורות שמנוניים להחריד שפשוט קורסים לתוך עצמם אחרי כמה שורות.
4. פסיכולוגיה בגרוש. אין צורך להרחיב.
ניסיתי רבים, באמת ניסיתי (אם כי לפעמים לא שרדתי יותר מספר אחד). ניסיתי כל מיני אושיות:
עמוס עוז - חצי קביל. נהניתי בסך הכל מ"סיפור על אהבה וחושך", למרות שהוא לוקה בבעיות 1 ו-3 בעיקר. עוד כמה סיפורים קצרים שלו היו לא רעים, אבל עדיין לא זה.
דוד גרוסמן - 2, 4, ובמיוחד 3, והפסיקים, אוי הפסיקים... כפי שהשותפה שלי לשעבר אמרה פעם, כשאתה קורא חמישה עמודים מספר ומבין שאתה עדיין באותו משפט, הגיע הזמן לשקול מחדש את הקריאה.
סמי מיכאל - תליתי בו תקוות גדולות. אז קראתי את "חצוצרה בוואדי". הוא היה נחמד בהתחלה. אז הוא נהיה בינוני. אז הוא נהיה יותר בינוני. ואז הגיע הסוף הקלישאתי והמטופש וחירב הכל אחת ולתמיד. מזמן לא הרגשתי עצבנית כל-כך על ספר. ידעתי שאני לא מסתדרת עם הנבחרים של עם עובד.
מאיר שלו - משפחה רבת דורות בעמק, סודות, שקרים, אנקדוטות צבעוניות, עוד מאותו הדבר בכל ספר. חושב שהוא גרסיה מארקס. כנראה טועה.
אתגר קרת - פאנטה בטעם תל-אביב.
אהרון אפלפלד - קודם כל, יש לי רתיעה כללית כלפי אנשים שעושים קריירה מהשואה, וכלפי כל אופנת החיטוט-בפצע שמקיפה אותם. בלי קשר, למדתי בעל כורחי לבגרות את "קאטרינה", וזה אחד הספרים המחורבנים שקראתי מימי, אם לא המחורבן שבהם. מה אין שם? סטריאוטיפים שחוקים של יהודים, סטריאוטיפים שחוקים של פולנים, מטפורות פשטניות כל-כך עד שרק מורה לספרות יכולה להעריך אותן, דמויות שאומרות "התפתחתי מאוד" במקום להתפתח מאוד... אני מסרבת להאמין שסופר שכתב זוועת עולם שכזו יכול לכתוב משהו מוצלח.
אמנון דנקנר - "האיש ללא עצמות" קליל ונחמד, למרות קצת 1 ו-4. אבל הוא יותר ספר מטוס מכל דבר אחר - מהנה, לא נוגע.
נורית זרחי - לכאורה כל המרכיבים שם, אבל משהו עדין לא ננעל עד הסוף. אני לא יודעת מה...
ניר ברעם - אמור להיות צעיר ומבטיח. אז קראתי את "מחזיר החלומות", שהיה יכול להיות יופי של ספר אם היו מקצצים אותו למימדי נובלה, מעיפים את ההתייחסויות המלאכותיות למיני נושאים-שברומו (כל ענייני הפלסטינים תלושים מאין כמוהם ולא תורמים בכלום לעלילה), מעדנים את הפעלים המשונים להחריד ("השתאגה בו נפשו" וכאלה) ובעצם הופכים אותו לרומן גותי ישראלי במקום למשל מתפזר על פרצופה של המדינה.
היו עוד כל מיני, אבל קשה לי לזכור את כולם.
אז מה? האם הבעיה בי? האם אני מכירה יותר מדי את החברה והסביבה ולכן קל לי יותר להבחין בפגמים
בתיאור? יותר חשוב, למישהו יש דעות על כל מיני סופרים מוצלחים? (איך א.ב. יהושע? עמוס קינן?) אני מנסה, באמת שאני מנסה...