חולה חוזר

[elodea_2]

הוא איש צעיר, יחסית. בעל משפחה ובן עם פנים של בוגר-טכניון. עבודה מכובדת. שפה מרתקת. וסרטן לבלב.
וזו לא הדעיכה האיטית של הגוף, ההתכווצות אל תוך עצמו או הבטן הנפוחה ממימת שגורמים לי לבכות. גם לא בדיקת הסיטי האחרונה שאומרת שהסרטן משתולל למרות כל הרעלים שהזרקנו לורידים שלו. אלה העיניים שהולכות וכבות בכל פגישה.
כי ראיתי אותו לפני חודש וקצת לראשונה, ומאז

Comments

[avgboojie]

סתם (כמעט) בלי קשר: לדודה שלי אבחנו לפני כמה זמן סרטן בלבלב, ואחרי כמה זמן וכמה בדיקות - ואם אני זוכרת נכון, גם קצת כימו - התגלה שזה גידול שפיר והאבחנה הייתה שגויה. מדהים כמה שאדם יכול לשמוח בגלל גידול בלבלב שגורם לו סכרת משתוללת ועוד צרות, אבל הוא לא סרטני.

[elodea_2]

יפ. יש גידולים שפירים בלבלב. הם אכן גורמים שימחה רבה למטופלים ולרופאים (ע"ע סיפורו של ג'ובס). אבל הם המיעוט...

*חיבוק*

[m_rejoicing]

אבל יקירתי, מותר לוותר. אני יודעת שזו הדעה הלא פופולארית בעולמנו, אבל אני מאמינה בכל נים מנימי נפשי שמותר לכל אחד לקבוע את המחיר שמעבר לו הוא לא יכול לשלם, מתי הוא סבל מספיק ועכשיו מגיע לו לנוח. להחליט שהגיע הזמן שהכאב ייפסק.
לפעמים זה קשה שבנוסף להכל, העולם גורם לנו להרגיש אשמים על זה שנשברנו. שצריך לאזור אומץ כדי להגיד לרופאה שדי, אי אפשר יותר, אני לא אעמוד בטיפול הבא, שזה הגוף שלי וזה כל מה שאני מוכנה לסבול בשביל לשמר אותו. ולפחד ממה שהיא תחשוב עלי, בנוסף לכל מה שכבר מפחדים ממנו.
מותר לוותר.
ומותר גם שזה יכאב נורא, וכאמור מחכה לך חיבוק אצלי מתי שתרצי אותו.

Re: *חיבוק*

[elodea_2]

הוא חודש בטיפול. חודש. לא שנה וחצי. מותר לוותר, אבל לא כל כך מהר. אני מסרבת להסכים לזה.

אמרת שהוא חולה חוזר?

[m_rejoicing]

כי אני, נגיד, מתכוונת לוותר הרבה לפני זה, אם הסיטואציה תתעורר חלילה. רק להיכנס לבית החולים עושה לי בחילה, עם חולשה וסחרחורת ורצון עז להיות בכל מקום אחר עלי אדמות. אין סיכוי בעולם שאני חוזרת לעוד. פעם אחת זה יותר ממספיק.

Re: אמרת שהוא חולה חוזר?

[elodea_2]

אין לו את העבר שלך. זו הפעם הראשונה שלו.

[galicola]

[חיבוק] ללא מילים