החיים הסחופים / שן פ'ו
מתוך הספר "החיים הסחופים" מאת שן פ'ו, ובתרגום דן דאור. יצא בהוצאת חרגול, ומומלץ בחום.
כמה מילים על הספר (מצוטטות מהעטיפה) - איננו יודעים מאומה על שן פ'ו, פרט למה שאפשר למצוא בספר. הוא נולד ב-1763, בשיא תקופת הזוהר האחרונה של קיסרות המאנצ'ו, בעיר התעלות והגנים סו ג'ו הידועה ביופייה וביפי נשותיה. בן למשפחת משכילים אמידה למדי, אבל ללא קשרים פוליטיים, התאהב בבת דודו ונשא אותה מאוחר יותר לאישה, ניסה את כוחו בפקידות, במסחר ובציור, ולא הצליח בכלום. הוא הסתכסך עם הוריו, גורש מהבית, והגיע כמעט עד פת לחם. בגיל ארבעים מתה אשתו האהובה. כפקיד זוטר המשיך לנדוד ברחבי הקיסרות. את הספר "החיים הסחופים" כתב כשהיה כבן 47.
הקטעים המצוטטים לקוחים מהפרק "על השמחות הקטנות של הפנאי".
* * *
"אני זוכר שבילדותי יכולתי להביט בשמש בעיניים פקוחות ויכולתי להבחין בבהירות בביצי כינים ובקרני חגבים. הייתי מתבונן בדברים הזעירים ביותר ובוחן אותם לפרטי פרטיהם והדבר היסב לי הנאה שלא מן העולם הזה. ביבחושים המזמזמים בקיץ ראיתי להקת עגורים רוקדת באוויר, וברצותי היו אלה מאות ואלפים, וכולם עגורים. הייתי מרים את ראשי להתבונן בהם עד שצווארי הקשיח. מתחת לכילה לבנה החזקתי יבחושים ונשפתי עליהם עשן. היבחושים התעופפו וזמזמו בעשן המיתמר, ונראו כעגורים לבנים בין עננים כחולים, ממש כמו עגורים קוראים בקצוות הרקיע, מה שעינג אותי עונג מרובה. ליד הבליטות והשקעים בקיר חומר, או ליד שיח קטן בעוגת פרחים גבוהה, הייתי כורע לעיתים קרובות, עיני בגובה הערוגה. התבוננתי בהם בכוונה רבה, עד שברוחי נהפך השיח ליער, הנמלים לחיות טרף, הבליטות לגבעות והשקעים לעמקים, רוחי טיילה ביניהם, והייתי מאושר כולי. יום אחד ראיתי שני חרקים נלחמים בעשב. בעוד אני שקוע בהתבוננות, הגיח לפתע יצור ענקי, הפך את ההרים ועקר את היער - היה זה קרפד. צליפת לשון אחד ושני החרקים נבלעו בלועו. נתון כולי בעולם הדמיוני של הילדות, פי נפער מבלי משים ופחד גדול אחז בי. כששבו אלי עשתונותיי תפסתי את הקרפד, הצלפתי בו פעמים רבות וגירשתי אותו מן החצר. משגדלתי הייתי נזכר בחרקים וחושב שהיה זה ניסיון אונס. פתגם עתיק עומק, "ניאוף דינו מיתה", האם גם לגבי חרקים כך?
* * *
בימים שאינני נעדר מהבית לרגל עבודתי, תמיד נמצא על שולחני אגרטל ובו פרחים. יו'ן אמרה לי פעם: "בסידור פרחים אתה יודע להתאים את עצמך לרוח ולשמים בהירים, לגשם ולטל, ואפשר לומר שחדרת לסודות האמנות, אבל בין הציירים מקובל גם לצייר חרקים על גבעולי עשב, למה לא תנסה זאת?"
"החרקים אינם יכולים לזוז," אמרתי, "ואיך אוכל ללכת בעקבות ציירים אלה?"
"יש לי דרך, אבל אני חוששת שאחטא באכזריות," אמרה יו'ן.
"ספרי לי."
"חרקים אינם משנים צבע במותם. תמצא גמל-שלמה, ציקדה או פרפר, תמית אותו בדקירת סיכה, בחוט דק תקשור את צווארו לפרח ואת רגליו תסדר כך שיאחזו בגבעול או ינוחו על עלה, כאילו היה עדיין חי. האין זו דרך טובה?"
שמחתי מאוד ועשיתי כעצתה, וכל מי שראתה את הציורים התפעל. אני חושש שבין הנשים כיום לא אוכל למצוא לב כה מבין.
* * *
יאנג בו-פ'אן שרטט צללית של יו'ן ושלי, נושאים פרחים, והרישום היה נאמן להפליא. באותו לילה, באורו של הירח, הסתמנה צללית מעודנת של סחלב על הקיר הלבן, ושינג-לאן, שרוחו גבהה מחמת שכרותו, אמר: "בו-פ'אן יכול לעשות רישום נאמן שלך, אבל אני יכול לצייר את צילם של פרחים."
צחקתי ואמרתי: "והצללית של הפרח תהיה מדויקת כצללית של האדם?"
שינג-לאן נטל נייר לבן ופרש אותו על הקיר, ובמריחות כהות ובהירות של דיו התווה עליו את צללית הסחלב. כשהסתכלנו בו לאור היום, אף-על-פי שלא היה זה ציור ממש, בכל-זאת עלה מן הרישום הנאה של פרחים ועלים משהו מהקסם של אור ירח.
* * *
כשפרחי הלוטוס מתחילים לפרוח בקיץ, הם נסגרים בערב ונפתחים בבוקר. יו'ן נהגה לשים עלי תה בשקיות משי קטנות ולהניח אותן בלב פרחי הלוטוס. למחרת היינו חולטים את עלי התה במי מעיין, ולתה היה ניחוח עדין.