*
כימיה מדיצינלית, והיום נלמד על תרופות נגד איידס. את נגיף האיידס ניתן לעכב בשלושה שלבים - זה בו הוא חודר לתא ה-T, זה שבו הוא משתלב בגנום וזה שבו הוא מתורגם לחלבונים ועוזב את התא במטרה להדביק תאים נוספים. באיזה שלב, שואל המרצה, הכי יעיל לפגוע? הוא קיבל תשובה שלא הייתה מה שהוא כיוון אליו, אבל לחלוטין מדוייקת - "לפני שנדבקים".
מפה ולשם - הפרמקולוגיה של התמכרות. מחקר, כידוע, לא תמיד אפשר לעשות על בני אדם, ובדיוק למטרה זו נברא העכבר. שמים אותו בכלוב, מחברים לאינפוזיה, וכל פעם שהעכבר לוחץ על דוושה הוא מקבל קוקאין לווריד. מודל מצויין, בודק המון פרמטרים שקשורים להתמכרות, איזה יופי.
זה רחוק מלהיות הניסוי הראשון המתואר בו נעשה שימוש בחיית מעבדה שמוקרבת לצורך כך, ולמרות שאינטואיטיבית אני נגד ניסויים בבעלי חיים, ברור לי גם שדרך אחרת אין. אבל העכברים האלה לא הוקרבו כדי לרפא סרטן, או אלצהיימר, או לגדל חלקי גוף חלופיים לנפגעי תאונות. התמכרות היא מחלת מוח, ועוד אחת קשה וכמעט חשוכת מרפא, אבל היא מחלה שהחולים בה הביאו, בסופו של דבר, על עצמם. מכור הורס את החיים שלו ושל סביבתו הקרובה, ובתור בונוס לוקח עוד כמה עשרות של חיים שלא עשו רע.
זה ששתי הפסקאות הקודמות מופיעות יחד באותו הפוסט לא אומר שאני מתכוונת להשוות. אבל בשני המקרים, מדובר במחלות שיכלו להימנע - אם בני אדם לא היו כל-כך חלשים, או אם הכנסייה הקתולית ועוד כל מיני היו נמנעים מהפשע נגד האנושות ושמו "האיסור על אמצעי מניעה", זה לא משנה. גם עם אקרובטיקה פרמקולוגית מפה ועד שם, בני אדם נשארים דפוקים באופן בסיסי. ואת זה כנראה אי אפשר לרפא.