[על אהבה, כסף, והמוסד הסגור [מיס פטיגרו, קולנוע, אגודת הסטודנטים,
לפני כשבוע חגגתי את יום הולדתי ה-25, וזאת עשיתי בשני סרטים.
בערב שבת, הלכנו ל"המוסד הסגור" בסינמטק תל אביב. לאלו שלא מכירים, זה סרט קומי, לא נשכני, המגיע אלינו מאנשי "היפופוטם" הזכורים לטוב. פרטים נוספים אצל אהוד קינן.
ביום א' הלכנו לראות את "מיס פטיגרו", שהוא סרט שדומה לקומדיה רומנטית, רק ריאליסטי. כלומר, קווי העלילה הבסיסיים אולי עוסקים בנשים וגברים והיחסים בין המינים, אבל הבחירה בין אהבה לזוגיות עם בעל נכסים לא מוצגת כאופציה שתלויה באוויר: מי שאין לה עבודה, ואין לה בן זוג מפרנס, גם אין לה היכן לגור ומה לאכול.
המסר הזה - שכשלעצמו יכול להקרא כאנטי-פמיניסטי - מטושטש בנימוק של "תקופה אחרת", שנות הארבעים, בהן לנשים אין כל כך הרבה אפשרויות לקריירה. (אישית, זכורה לי שיחה עם הגננת שלי, ילידת 1939, שהסבירה שכשהיא הלכה ללמוד מקצוע, בשנות החמישים, היו לה ארבע ברירות: מורה, גננת, אחות סיעודית או פקידה). לטעמי המסר מעודן גם בכך שרוח התקופה, מעצם היותה נאמנה למציאות, משמשת הצהרה פמיניסטית על יחסי הכוחות בין גברים לנשים, או האופציות לניידות תעסוקתית (למשל, בעולם העסקים). כל אשה בסרט נאבקת כדי לשמור על המעמד אליו הצליחה להגיע.
הצהרה עזה אחת שמופיעה בסרט היא בשבחה של הגמישות המחשבתית והנכונות להשתנות. עליה - ועל ההצהרה על אודות טיבה וטבעה של האהבה, אדון ברשומה מאוחרת יותר, שתכיל גם ספויילרים. וגם בקשר ההדוק בין פמיניזם לסוציאליזם, שרק נרמז בסרט, אבל גם הוא ראוי להרחבה.
גילוי נאות: את הכרטיסים לסרט קיבלתי מרשת לב, בתמורה לכתיבת ביקורת זו. כיוון שהסרט קלע בדיוק לטעמנו, וקיצץ במחיר יציאה לסרט ממעל מאה שקלים ל-35 (מחיר פופקורן ושתיה זוגיים - החניה חינם לבאי בית הקולנוע), חשנו שהוא שווה את הכסף. אחרת, מאד יתכן שהיינו ממתינים ליציאתו של הסרט בDVD או לערוצי הטלוויזיה. מחיר כרטיסי הקולנוע, למי שאינם סינמפילים, גבוהים מעט. יש מעט סרטים שרציתי לראות עם יציאתם לאקרנים, ורובם לא הופצו בארץ ("סרניטי", למשל, שהוקרן בפסטיבל אייקון, או "סקיי קפטן" שהוקרן רק בסינמטק). כדי להשאר מעודכנת, אני נעזרת ב"עין הדג".
אם כבר בענייני קולנוע, חשוב לקרוא את מעלליה ואיומיה של אגודת הסטודנטים של תל אביב. בושה וחרפה - ואת זה ידענו עוד מאז שנמכר דיונון, הסיפור עם המעונות וכן הלאה. כבר מזמן אגודות הסטודנטים נחשבות ללא הרבה יותר ממקפצה פוליטית לראשיהן. לכל הפחות, היו יכולות למזער את הנזק שהן גורמות.
וגם כאן גילוי נאות: אני מכירה אישית - ומעריכה עד מאד - את איה מרקביץ', כותבת הקטע הנ"ל, וסוציאליסטית אמיתית. בגלל פועלה האישי יש לי אמון בתא "סולידריות".
תגובות אנונימיות מסוננות אוטומטית, ולא יפורסמו אם יש בהן תוכן פוגעני, או שאין בהן תוכן בעל ערך. כדי להגדיל את סיכויי הפרסום של התגובה, חתמו עליה בשם.