(no subject)
היום נאלצתי לוותר על ארוחת הצהריים הנהדרת של חברת ההסעדה "שולץ" לצורך עשיית מצווה - חברי למשרד עומד להתחתן בחודש הבא, ונודבתי לשמש כעד ברבנות לתומתה ורווקותה של אשתו לעתיד.
את הבחורה בה מדובר פגשתי בדיוק פעמיים בעבר. פעם אחת במפגש ברביקיו שראש הצוות אירגן (ושבילינו בעיקר בצפייה באחת מתוכניות הריאליטי הבזויות ביותר שאותה הבחורה, מפיקת טלויזיה במקצועה, חברת צוות בה). פעם שנייה במסיבת החברה שנערכה בשבוע שעבר. בכל אחד מהמקרים לא החלפנו יותר ממספר מילות ברכה. למרות זאת, כנראה שלרוב האנשים קל יותר לגרור חברים מהעבודה בהפסקת הצהריים במקום להביא מכרים אמיתיים מחוץ לעיר.
בדרך למדנו את החומר:
"הכנתי בשבילך סיפור. אתה חבר של המשפחה."
"אוקיי"
"תזכור: לאבא שלה קוראים מ', ולאמא ל'. לפני שבאו לרעננה, הם גרו בפתח תקוה. ולפני זה ברמת גן. את השאר תאלתר."
"רגע, רגע. מה שם המשפחה שלה?"
"אה, נכון. זה חשוב."
חדר ההמתנה של הרבנות ברעננה, כמצופה, מעותר בקירות מתקלפים ורצפה מלוכלכת. ספסל, שולחן, והרבה פליירים שמפרסמים את תפילת היום ואת המקום הטוב ביותר לקנות בו את ארבעת המינים לחג הקרוב. דווקא לא חיכינו הרבה זמן. נכנסתי לחדרו של הרב (לעומת חדר ההמתנה וחדריהם של הפקידים, נראה שכאן דווקא משקיעים בנקיון) מוכן להוציא לפועל את כל היצירתיות שברשותי.
"אני כאן לתת עדות על י.ע."
(פותח קלסר כחול) "ואיך אתה מכיר את האישה?"
"ידיד של המשפחה. כבר עשר שנים!"
"מממ. למיטב ידיעתך, היא אינה נשואה. רווקה?"
"כמובן."
"אתה מזהה אותה בתמונה הזאת?
"זו אכן היא."
"טוב. תעודת זהות, בבקשה. זה באמת אתה פה בתמונה? נראה שהספר שלך השתפר בזמן האחרון. תחתום כאן. תודה."
יצאתי, מאוכזב, ופיניתי את הדרך לעד השני (חבר נוסף לצוות, בתפקיד של חבר מהצבא של הכלה).
אחר כך הלכנו לאכול שווארמה. קינחתי בקפה עם חלב.