On the student strike
What follows is my reply to a letter I was forwarded concerning the israeli student strike. Hebrew required (my apologies to my english readers, translations will be supplied upon request).
קיבלתי משיר מכתב שנשלח אליה, לא משנה ממי. היא ציינה את הלהט והזעם שבגוף הטקסט, שנכתב ע"י סטודנט ששובת והולך להפגנות ומאמין במאבק הסטודנטים להורדת שכר הלימוד.
אני לא מצרף את המכתב מטעמי זכויות יוצרים ופרטיות הגולשים, אבל בהמשך כאן אני מביא את תגובתי למכתב.
אשמח לשמוע דעות שונות ו\או דומות.
על השביתה
כן, להט וזעם, בהחלט. אבל זה לא מצחיק אותי, והלוואי שזה היה מצחיק. כן, הבחור מלא להט - אבל הוא גם מלא סיסמאות. אני שואל את עצמי אם ככה הוא גם חושב על הדברים, בססמאות.
אני נגד השביתה. אני מודה. אבל אני שובת, ואם היו אומרים לי שיש שיעורים בכפייה (כמו שניסו לעשות אצלנו בפקולטה לתלמידי שנה א'), אז לא הייתי הולך, לא מתוך אידיאולוגיה סוציאליסטית או אמונה בהנהגת הסטודנטים ובשביתה אלא באמת מתוך סולידריות, מתוך כבוד למערכת של נציגים נבחרים שעל אף היותה פוליטית ומריחה קלות מדגים, היא עדיין המערכת שבתוכה אני נמצא ואני מאמין בלא לשבור דברים סתם כשאין לך פתרון חלופי הוגן.
אם השביתה באמת תביא לתוצאות... גם אז אני לא אאמין בה. מה שזה יאמר לי זה פשוט שאולמרט, בהיותו ראש ממשלה חלש, נכנע שוב לדרישות של כוח פוליטי עדיף והאמין שזה יעזור לו, וכרגיל, מעט מדי ומאוחר מדי. הבעיה במערכת החינוך בארץ היא לא בשכר הלימוד הגבוה ולא בפגיעה בשכבות חלשות. השכבות החלשות באוכלוסיה נפגעות הרבה לפני שלב החינוך האקדמי. תלמידי יסודי ותיכון לא מתאגדים ושובתים על רמת ההשכלה והחינוך שלהם (שהם נמוכים וגרועים), על האלימות ששוררת בבתי ספר (שהיא מחרידה) ועל האיכות האנושית של המורים שלהם (שהיא מזוויעה). היו נסיונות ליישם רפורמות במערכת החינוך היסודי והתיכוני. הרפורמות האלה לא החזיקו, כי המפה הפוליטית בארץ משתנה מהר מדי, וזה קל מדי ע"פ החוק הישראלי לראש ממשלה נכנס לבטל בהנף יד את מסקנות הוועדות הקודמות.
אני עומד להיות באקדמיה הרבה שנים. בשאיפה, ואני מקווה שאני אצליח להתקבל, אני רוצה לעשות תואר שני ודוקטורט. התחום שאני לומד הוא תחום מחקרי, כך שמקבלים מלגות עבור תארים מתקדמים, ולכן שכר לימוד דיפרנציאלי לא יפגע בי - אבל האם שכר לימוד דיפרנציאלי הוא אכן פתרון היא שאלה שאנחנו אכן צריכים לשאול את עצמנו. בכנות אני אומר, שלפי מה שראיתי בינתיים בשוק העבודה ובכלכלה של ישראל, רבים מהסטודנטים באמת הולכים ללמוד כדי להגדיל את פוטנציאל ההשתכרות שלהם;
אבל אף אחד עוד לא ענה לי על השאלה, האם דבר זה מוציא אותם באופן אפקטיבי מהמעמד הבינוני, או שלא. כי אם לא, אז שכר לימוד דיפרנציאלי זה בסך הכל עוד דרך לגרום לכך שהמעמד הבינוני בארץ שלנו ימשיך לממן את המעמדות החלשים יותר.
בקפיטליזם יש עשירים, זה נכון. ומדינה שמנסה להיות סוציאל-דמוקרטית (עם דגש גדול על מנסה), ורוצה לפתור את בעיית העוני שיש בה (שמסתמנת כאחת הבעיות החמורות של ישראל במאה ה-21), צריכה לנסות לחזק את המעמד החלש ע"י בניית תשתיות חינוך (ואני מדבר מרמת הגן והיסודי, ולא השכלה גבוהה!), ע"י שיפור מצב ההשתכרות של המעמדות החלשים, העלאת שכר מינימום וקצבאות, אבל כל זה לא מספיק.
דברים אלה יכולים לעבוד אך ורק אם המעמד החלש משפר את עצמו. אם יש הזדמנויות לאנשים מתחת לקו העוני לשבור את מעגל העוני, אם לילדים שלהם יש הזדמנות לצאת לחיים אחרים ולתמוך בהוריהם - כדי שהמדינה (ולכן המעמד הבינוני עליון שנושא ברוב נטל המיסים) לא תצטרך לתמוך בהם.
המאבק של הסטודנטים, לדעתי, הוא דוגמה ליוזמה סוציאלית לא מגובשת היטב. קו העוני הנמוך של ישראל נובע (בעיקר) מהעובדה שיש לנו שתי אוכלוסיות שבמפה הנוכחית חסומות כמעט מלעבור את קו העוני. אחת מהן היא אוכלוסיית הפסאודו-זרים (או גרים, אם תרצו)- ערבים ישראלים, מהגרים חדשים מארצות מזרח אירופה, אתיופיה וכד', וילדים של עובדים זרים שקיבלו אזרחות. השנייה היא האוכלוסייה החרדית.
השילוב של שתי אוכלוסיות אלו לתוך מעגל העבודה וההשתכרות של ישראל הוא הכרחי כדי לשבור את המעגל. אלוהים יודע שלפחות אחת משתי הקבוצות שעליהן דיברתי רוצות בכך, ואילו השנייה פשוט עושה הון פוליטי מספיק בשביל לשמר את המצב שבו היא נמצאת, ללא התייחסות לעלות של עובדה זו לשאר המדינה.
רק הנהגה חזקה יכולה לשנות דברים שהם בסיסיים עד כדי כך במדינה כמו שלנו. דברים שצריכים להיות כאן, כמו חוקה, כמו הגבלת ילודה מסויימת במקום חוק קצבאות ילדים שמעודד עוני בפועל, כמו פרוייקטי עבודה יזומה (בסגנון ה"ניו-דיל" שסיים את השפל של 1929) המיועדים לאוכלוסיות מטרה, הם כולם דברים שראש ממשלה חלש שמנהיג ממשלה מפולגת לא יכולים להציע.
אבל כמו שיגיד פרקליט השטן, מה האלטרנטיבות שלנו?
ואני אומר ללמוד, ולעבוד, ולשלם, ולחלום... ולזכור. לזכור מה צריך ורצוי להיות כאן, ולהגיד את זה בקול רם, ולשכנע מספיק אנשים טובים כדי להפוך את החלום למציאות.
אולי זה לא יעבוד...
ואולי זה כן.
קיבלתי משיר מכתב שנשלח אליה, לא משנה ממי. היא ציינה את הלהט והזעם שבגוף הטקסט, שנכתב ע"י סטודנט ששובת והולך להפגנות ומאמין במאבק הסטודנטים להורדת שכר הלימוד.
אני לא מצרף את המכתב מטעמי זכויות יוצרים ופרטיות הגולשים, אבל בהמשך כאן אני מביא את תגובתי למכתב.
אשמח לשמוע דעות שונות ו\או דומות.
על השביתה
כן, להט וזעם, בהחלט. אבל זה לא מצחיק אותי, והלוואי שזה היה מצחיק. כן, הבחור מלא להט - אבל הוא גם מלא סיסמאות. אני שואל את עצמי אם ככה הוא גם חושב על הדברים, בססמאות.
אני נגד השביתה. אני מודה. אבל אני שובת, ואם היו אומרים לי שיש שיעורים בכפייה (כמו שניסו לעשות אצלנו בפקולטה לתלמידי שנה א'), אז לא הייתי הולך, לא מתוך אידיאולוגיה סוציאליסטית או אמונה בהנהגת הסטודנטים ובשביתה אלא באמת מתוך סולידריות, מתוך כבוד למערכת של נציגים נבחרים שעל אף היותה פוליטית ומריחה קלות מדגים, היא עדיין המערכת שבתוכה אני נמצא ואני מאמין בלא לשבור דברים סתם כשאין לך פתרון חלופי הוגן.
אם השביתה באמת תביא לתוצאות... גם אז אני לא אאמין בה. מה שזה יאמר לי זה פשוט שאולמרט, בהיותו ראש ממשלה חלש, נכנע שוב לדרישות של כוח פוליטי עדיף והאמין שזה יעזור לו, וכרגיל, מעט מדי ומאוחר מדי. הבעיה במערכת החינוך בארץ היא לא בשכר הלימוד הגבוה ולא בפגיעה בשכבות חלשות. השכבות החלשות באוכלוסיה נפגעות הרבה לפני שלב החינוך האקדמי. תלמידי יסודי ותיכון לא מתאגדים ושובתים על רמת ההשכלה והחינוך שלהם (שהם נמוכים וגרועים), על האלימות ששוררת בבתי ספר (שהיא מחרידה) ועל האיכות האנושית של המורים שלהם (שהיא מזוויעה). היו נסיונות ליישם רפורמות במערכת החינוך היסודי והתיכוני. הרפורמות האלה לא החזיקו, כי המפה הפוליטית בארץ משתנה מהר מדי, וזה קל מדי ע"פ החוק הישראלי לראש ממשלה נכנס לבטל בהנף יד את מסקנות הוועדות הקודמות.
אני עומד להיות באקדמיה הרבה שנים. בשאיפה, ואני מקווה שאני אצליח להתקבל, אני רוצה לעשות תואר שני ודוקטורט. התחום שאני לומד הוא תחום מחקרי, כך שמקבלים מלגות עבור תארים מתקדמים, ולכן שכר לימוד דיפרנציאלי לא יפגע בי - אבל האם שכר לימוד דיפרנציאלי הוא אכן פתרון היא שאלה שאנחנו אכן צריכים לשאול את עצמנו. בכנות אני אומר, שלפי מה שראיתי בינתיים בשוק העבודה ובכלכלה של ישראל, רבים מהסטודנטים באמת הולכים ללמוד כדי להגדיל את פוטנציאל ההשתכרות שלהם;
אבל אף אחד עוד לא ענה לי על השאלה, האם דבר זה מוציא אותם באופן אפקטיבי מהמעמד הבינוני, או שלא. כי אם לא, אז שכר לימוד דיפרנציאלי זה בסך הכל עוד דרך לגרום לכך שהמעמד הבינוני בארץ שלנו ימשיך לממן את המעמדות החלשים יותר.
בקפיטליזם יש עשירים, זה נכון. ומדינה שמנסה להיות סוציאל-דמוקרטית (עם דגש גדול על מנסה), ורוצה לפתור את בעיית העוני שיש בה (שמסתמנת כאחת הבעיות החמורות של ישראל במאה ה-21), צריכה לנסות לחזק את המעמד החלש ע"י בניית תשתיות חינוך (ואני מדבר מרמת הגן והיסודי, ולא השכלה גבוהה!), ע"י שיפור מצב ההשתכרות של המעמדות החלשים, העלאת שכר מינימום וקצבאות, אבל כל זה לא מספיק.
דברים אלה יכולים לעבוד אך ורק אם המעמד החלש משפר את עצמו. אם יש הזדמנויות לאנשים מתחת לקו העוני לשבור את מעגל העוני, אם לילדים שלהם יש הזדמנות לצאת לחיים אחרים ולתמוך בהוריהם - כדי שהמדינה (ולכן המעמד הבינוני עליון שנושא ברוב נטל המיסים) לא תצטרך לתמוך בהם.
המאבק של הסטודנטים, לדעתי, הוא דוגמה ליוזמה סוציאלית לא מגובשת היטב. קו העוני הנמוך של ישראל נובע (בעיקר) מהעובדה שיש לנו שתי אוכלוסיות שבמפה הנוכחית חסומות כמעט מלעבור את קו העוני. אחת מהן היא אוכלוסיית הפסאודו-זרים (או גרים, אם תרצו)- ערבים ישראלים, מהגרים חדשים מארצות מזרח אירופה, אתיופיה וכד', וילדים של עובדים זרים שקיבלו אזרחות. השנייה היא האוכלוסייה החרדית.
השילוב של שתי אוכלוסיות אלו לתוך מעגל העבודה וההשתכרות של ישראל הוא הכרחי כדי לשבור את המעגל. אלוהים יודע שלפחות אחת משתי הקבוצות שעליהן דיברתי רוצות בכך, ואילו השנייה פשוט עושה הון פוליטי מספיק בשביל לשמר את המצב שבו היא נמצאת, ללא התייחסות לעלות של עובדה זו לשאר המדינה.
רק הנהגה חזקה יכולה לשנות דברים שהם בסיסיים עד כדי כך במדינה כמו שלנו. דברים שצריכים להיות כאן, כמו חוקה, כמו הגבלת ילודה מסויימת במקום חוק קצבאות ילדים שמעודד עוני בפועל, כמו פרוייקטי עבודה יזומה (בסגנון ה"ניו-דיל" שסיים את השפל של 1929) המיועדים לאוכלוסיות מטרה, הם כולם דברים שראש ממשלה חלש שמנהיג ממשלה מפולגת לא יכולים להציע.
אבל כמו שיגיד פרקליט השטן, מה האלטרנטיבות שלנו?
ואני אומר ללמוד, ולעבוד, ולשלם, ולחלום... ולזכור. לזכור מה צריך ורצוי להיות כאן, ולהגיד את זה בקול רם, ולשכנע מספיק אנשים טובים כדי להפוך את החלום למציאות.
אולי זה לא יעבוד...
ואולי זה כן.