תגובה לא אינטיליגנטית מדיwinterinjuneAugust 1 2005, 19:21:50 UTC
לנו היה לפני כשבועיים (בדיוק שחזרתי) מעין יום גיבוש אי שם בדרום, אבל בצורה שזה היה, כל אחד התגבש פחות או יותר עם האנשים שהוא כבר היה מגובש אליהם. והיה גם סודוקו, מה שגרם לכל מני אנשים לעבור את שלושת השלבים: 1. "אוי, זה נראה ממש טיפשי". 2. "טוב, תנו לי לנסות קצת" ו, 3. "בוא נראה, אם אני שם פה את השבע, אז החמש חייב להיות באחת משתי המשבצות האלו..."
בכל מקרה, אני יודע שזה לא תחליף מלא, אבל ראי עצמך מוזמנת לשוקו סויה/קוקוס בעיתוי שנוח לך להזכיר לך שלא משנה איך את מרגישה, ולא משנה כמה בנאלי זה נשמע, את אף פעם לא *לגמרי* לבד.
תגובה עוד פחות אינטילגנטיתstarblowerAugust 3 2005, 02:53:43 UTC
טוב, תסתכל על השעה.
לאחר שבעבודה התחילו לכנות אותי "סודוקו" מאחורי גבי, עברתי שלב הבא של: 4. "סודוקו זה כל כך החודש שעבר.. אבל.. ממ.. אין לי משהו יותר טוב לעשות... איפה המגזין?!" *מצלמת בחמישים עותקים את הסודוקו*. לפחות הפסקתי לפתור אותו באונליין, כי האנשים מאוסטרליה תמיד יותר טובים ממני.
As Belvane says, "Love is forever, as long as it lasts".morinAugust 1 2005, 19:37:31 UTC
לפעמים זה עובר ביום אחד. את לא שמה לב בכלל, ואז יום אחד את רואה אותו ולא מרגישה כלום. זה אפילו לא מרגיש כאילו זה מאורע חשוב. לפעמים זה עובר אחרי הרבה תהפוכות. הוא שונא אותך, ואז את שונאת אותו, ואז הוא מפסיק לשנוא, ואז את הופכת אדישה, ואז הוא כותב מכתב רגיש ואיכשהו זה מצליח לגעת וכן הלאה והלאה הסאגה ממשיכה, עד שמגיעים לידידות מרוחקת או לאדישות מוחלטת או לשנאה קבועה. לפעמים זה מת לאט לאט, אבל כל פעם שאת רואה אותו עוד יש לך פינה חמה בלב, אתם מדברים כמה דקות ומרגע שתסיימו, הוא יחזור לאותה פינה חמה בלב שמשתכחת הו כה בקלות. לפעמים את קמה בוקר אחד ויודעת שזה לא זה, או קוראת שוב מכתב ישן ורואה הכל בפרספקטיבה נכונה; ואז התשובה היא כן, את פשוט קמה בוקר אחד, וזה עבר.
כך או אחרת, ועם כל הכאב שכן או לא מעורב, זה יעבור. ואלו, לצערי, כל מילות הנחמה שיש לי.
Re: As Belvane says, "Love is forever, as long as it lasts".starblowerAugust 3 2005, 02:58:52 UTC
אם רק הייתי יכולה באמת לשנוא אותו, זה היה טוב. אבל איכשהו הזכרונות הרעים תמיד מתנדפים מהמוח שלי מבלי שאני אשים לב, ואני נשארת עם רגעים טובים, מועטים ככל שיהיו, וגעגוע. כל דבר מזכיר לי אותו. אני מנסה להכניס לראש שזה סופי, אבל הראש לא משתף פעולה. הרגשתי שנועדנו להיות ביחד, במעין אמונה ילדותית בגורל וכל זה, אבל הנחמה היחידה שלי היא שכבר הרגשתי ככה בקשר לאנשים אחרים, שעכשיו לא מזיזים לי בכלל. אני מקווה שאני אוכל לזכור את הרגעים הטובים יום אחד, מבלי להתגעגע. ארג.
תודה על מילות הנחמה. אני לא יודעת למה, אבל זה כן גורם לי להרגיש יותר טוב. כמו שנאמר, הכול עובר, חביבי!
Comments 4
לנו היה לפני כשבועיים (בדיוק שחזרתי) מעין יום גיבוש אי שם בדרום, אבל בצורה שזה היה, כל אחד התגבש פחות או יותר עם האנשים שהוא כבר היה מגובש אליהם.
והיה גם סודוקו, מה שגרם לכל מני אנשים לעבור את שלושת השלבים: 1. "אוי, זה נראה ממש טיפשי". 2. "טוב, תנו לי לנסות קצת" ו, 3. "בוא נראה, אם אני שם פה את השבע, אז החמש חייב להיות באחת משתי המשבצות האלו..."
בכל מקרה, אני יודע שזה לא תחליף מלא, אבל ראי עצמך מוזמנת לשוקו סויה/קוקוס בעיתוי שנוח לך להזכיר לך שלא משנה איך את מרגישה, ולא משנה כמה בנאלי זה נשמע, את אף פעם לא *לגמרי* לבד.
Reply
טוב, תסתכל על השעה.
לאחר שבעבודה התחילו לכנות אותי "סודוקו" מאחורי גבי, עברתי שלב הבא של: 4. "סודוקו זה כל כך החודש שעבר.. אבל.. ממ.. אין לי משהו יותר טוב לעשות... איפה המגזין?!" *מצלמת בחמישים עותקים את הסודוקו*.
לפחות הפסקתי לפתור אותו באונליין, כי האנשים מאוסטרליה תמיד יותר טובים ממני.
אני אשמח לשוקו! ותודה רבה, באמת. *חיבוק*
Reply
לפעמים זה עובר ביום אחד. את לא שמה לב בכלל, ואז יום אחד את רואה אותו ולא מרגישה כלום. זה אפילו לא מרגיש כאילו זה מאורע חשוב.
לפעמים זה עובר אחרי הרבה תהפוכות. הוא שונא אותך, ואז את שונאת אותו, ואז הוא מפסיק לשנוא, ואז את הופכת אדישה, ואז הוא כותב מכתב רגיש ואיכשהו זה מצליח לגעת וכן הלאה והלאה הסאגה ממשיכה, עד שמגיעים לידידות מרוחקת או לאדישות מוחלטת או לשנאה קבועה.
לפעמים זה מת לאט לאט, אבל כל פעם שאת רואה אותו עוד יש לך פינה חמה בלב, אתם מדברים כמה דקות ומרגע שתסיימו, הוא יחזור לאותה פינה חמה בלב שמשתכחת הו כה בקלות.
לפעמים את קמה בוקר אחד ויודעת שזה לא זה, או קוראת שוב מכתב ישן ורואה הכל בפרספקטיבה נכונה; ואז התשובה היא כן, את פשוט קמה בוקר אחד, וזה עבר.
כך או אחרת, ועם כל הכאב שכן או לא מעורב, זה יעבור. ואלו, לצערי, כל מילות הנחמה שיש לי.
Reply
אם רק הייתי יכולה באמת לשנוא אותו, זה היה טוב. אבל איכשהו הזכרונות הרעים תמיד מתנדפים מהמוח שלי מבלי שאני אשים לב, ואני נשארת עם רגעים טובים, מועטים ככל שיהיו, וגעגוע. כל דבר מזכיר לי אותו. אני מנסה להכניס לראש שזה סופי, אבל הראש לא משתף פעולה.
הרגשתי שנועדנו להיות ביחד, במעין אמונה ילדותית בגורל וכל זה, אבל הנחמה היחידה שלי היא שכבר הרגשתי ככה בקשר לאנשים אחרים, שעכשיו לא מזיזים לי בכלל. אני מקווה שאני אוכל לזכור את הרגעים הטובים יום אחד, מבלי להתגעגע. ארג.
תודה על מילות הנחמה. אני לא יודעת למה, אבל זה כן גורם לי להרגיש יותר טוב. כמו שנאמר, הכול עובר, חביבי!
Reply
Leave a comment