(no subject)
רק חצי חודש עבר מאז שעזבתי את הדירה ההיא, שהייתה ביתי מגיל חמש ועברתי, בנשמתי, בגופי ובגפי למודיעין.
מודיעין היא עיר רפאים והשכונה בה אני מתגוררת כל-כולה אתר בנייה אחד גדול. בפני האורחים ,שמגיעים אל פתח הבית מותשים מהסברי הפניות והכבישים המתעקלים, אני מגוננת על המקום כאילו במו ידי הנחתי כאן אבן על אבן. אבל בטיולי הבוקר והלילה עם הכלבלב של אחי וגיסתי אני מודה שאני עוברת על פני המון אתרי בנייה ובתים ששברי קרמיקה וקופסאות קרטון בגודל של מקרר מרצפים את שבילי הכניסה אליהם.
בשעות בהם אני יוצאת מהבית ברגל אין אף איש ברחובות ואפילו מתוך הבתים אין קולות שיחה או אפילו קולות טלוויזיה. ואין לי כל מסקנה מלבד שמהגרי מודיעין השאירו מאחוריהם את החיים הנורמליים והם הולכים לישון בתשע.
בחמשה עשר הימים הקצרים הלו הספקתי לעשות כל מיני דברים בפעם הראשונה אבל למרות בקשות חוזרות ונשנות של חברה טובה לא פתחתי אפילו פעם אחת את הכאב שלי. אפילו לא לכדי חריץ.
היום הוא נפתח לראשונה.
ישבתי בסלון והקשבתי לדיווחים ברדיו על התעוררותו של שרון. פתאום נפל בי משהו ובזה אחר זה עברו לנגד עיני כל המון הדברים שמרכיבים את החיים שלי, כל השינויים החדים שקורים וכל הרוגע התנדף לפתע והפך לבהלה.
סבתא שלי, שמטיילת כבר שבועות בעולם שבין לבין, מסרבת לחיות ומסרבת למות.
האחים שלי, שעוברים דירות ועבודות ומתרגלים לחיי הנישואין.
אמא שלי, שקיבלה לא מכבר הודעת ארגעה רפואית ומתמודדת עם עזיבת העבודה ופרידה סופית מאמה (ואולי גם עם העזיבה שלי) החליטה גם היא להשתתף במשחק הכיסאות המוזיקליים והעבירה היום מפתח לסוכן נדל"ן.
ואני - במודיעין. ספק עובדת ספק מובטלת. מטופלת בכלבלב חמוד ובעצמי המתוסבכת.
וכנראה..כנראה שהחלטתי לחזור ללמוד השנה.
רק חצי חודש עבר והחיים שלי כבר הפוכים אבל הבהלה לא משתקת רק מכריחה אותי לשאול את השאלות ולהתמודד עם המציאות המשתנה.