כשאת אומרת לא

Jan 01, 2011 00:25


היה צפוי שגם אני אכתוב משהו על כל פרשת המרכז לאמנות הפיתוי (שאני מתקשה להחליט אם התיישנה או זכתה לחיזוק יתר בעקבות הרשעת כבוד אנסי קצב), במיוחד אחרי כמה ויכוחי פייסבוק מעניינים במיוחד בסוגייה. גררתי את רגליי כמה ימים (חוסר זמן, הה, חוסר זמן), אבל לבסוף, באיחור אלגנטי, הנה זה בא.

אין לי כוונה לצאת חוצץ נגד מכונים מסוג מאפ"י ופרקטיקות ההטרדה והאונס שהם מפיצים סביבם כעכברושים נגועים בדבר. אני בטוחה שאת זה כבר עשו מספיק באינטרנטים הסמוכים למקום מגוריכם בימים האחרונים (וכבר ביטאתי כאן בעבר את דעתי על המרכז לאמנות הפיתוי). אבל כן הייתי רוצה לומר כמה מילים על הצד השני של העניין.

דבר אחד שנראה שזכה להתעלמות גורפת מהצד הנשי/הפמיניסטי בכל הדיונים האחרונים הוא העובדה הפשוטה הבאה: המשחק קיים. נשים רבות לאין-ספור, שחלקן אפילו מגדירות את עצמן פמיניסטיות, וחלקן יוצאות חוצץ נגד דברים כמו "החוקים" ותועבות דומות, מאמינות בסדרה של כללים לא שוויוניים בכל הנוגע לקשרים בין המינים, ומי שלא מסוגל או רוצה להתמודד עם הכללים - זב"שו. כבר שמעתי כמה קולות נשיים בזמן האחרון שאומרים, "טוב, אז בואו נלמד אותם איך כן להתחיל איתנו", בלי לשים לב כלל לאמירה הלא-שוויונית והבהחלט לא פמיניסטית שנובעת מהדברים האלה, כביכול מה שצריך להשתנות הוא איך גברים מתחילים עם נשים, ולא עצם העובדה שגברים מתחילים עם נשים, כנורמה קבועה ומוחלטת.

העובדה היא שהנורמה לגבי יחסים בין המינים (נורמה שיש לה, מן הסתם, יסודות אבולוציוניים, אבל אפילו אני לא חושבת שאבולוציה זה הכל בחיים) קובעת שנשים הן משאב מבוקש, וגברים מתחרים על המשאב הזה. גברים רוצים, נשים בוחרות. גברים צדים, נשים מסרבות.

זו הנורמה, וכל מי שאומר אחרת משקר. נשים לומדות לשחק את הלא מושגת, לתעתע, להתחמק ולעפעף בפתיינות משחר נעוריהן, אם לא קודם. נשים לומדות לשאוף להיות הפם פאטאל, שכל הגברים יפלו שדודים לרגליהן. נשים לומדות שהמיניות שלהן היא כלי (ולא משנה מה הן רוצות להשיג באמצעותה - אם אהבת נצח-נישואים-ילדים או רק שמישהו יעזור להן להעביר ספה), שהדחפים המיניים שלהן הם דבר אסור, ושאישה טובה "נותנת" רק למי שממש ראוי לכך. ובדרך לשם, הוא צריך לעבור סדרה של מבחנים, כולל מתן חסות פיננסית לנקבה הקטנה, הענוגה וחסרת האונים (תשלום בדייט הראשון לכל הפחות נחשב בגדר מוסכמה מחייבת שאפילו "פמיניסטיות" רבות עדיין משתפות איתה פעולה, משום מה), מהנורמות המחליאות ביותר שהחברה שלנו עדיין מקיימת.

אחד המסרים המרגיזים בטקסטים של מאפ"י הוא: נשים לא יודעות מה הן רוצות, ולכן צריך להתעלם ממה שהן טוענות שהן רוצות. למרבה הצער, למרבה הרוגז, למרבה הגועל - המשפט הזה נכון במידה רבה.

מכיוון שבחברה שלנו עדיין רווחת במידה רבה התפישה שמיניותן של נשים לא קיימת או לא ראויה, נשים לומדות להדחיק את רצונותיהן, להתבייש בהם. בכמה מחקרים שונים במרוצת כמה עשורים התברר שנשים הרבה פעמים לא יודעות לזהות (או מכחישות, או מדחיקות) כשהן נמצאות במצב של עוררות מינית גופנית. כי נשים לא אמורות לרצות סקס, וההודאה העצמית ברצון לסקס עשויה להיות מביכה ובעייתית. אז כשהן כן רוצות סקס, הרצון הזה הרבה פעמים מוסתר עמוק מתחת לפני השטח. וכידוע, רצון מודחק הוא נקודת תורפה רצינית מאד. הרבה יותר קל לתמרן אדם שרוצה משהו אבל לא מודה בזה מאשר אדם שלא רוצה, או שרוצה, מודע לרצונו ומקבל אותו, אבל לא מוכן לפעול על פיו.

זו אחת מהסיבות שבקרב נשים רווחת כל כך פנטזיית הגבר הטלפת (אותה פנטזיה שהרגיזה אותי בפוסט המדובר - שמבחינות אחרות דווקא אהבתי - של ון דר גראף אחותך). אותו גבר מושלם שיידע בדיוק מה הן רוצות וימלא את תשוקותיהן הנסתרות בלי שהן תצטרכנה לבטא אותן או לקחת עליהן אחריות. אותו גבר שיסחף אותן מעל רגליהן ויישא אותן אל פסגות של תשוקה שמעולם לא העזו לחלום עליהן - אבל חלילה, בלי לחצות ולו לרגע את הגבולות הנסתרים שלהן, בלי לפגוע, להכאיב, לאיים או לקחת מהן ולו מילימטר אחד יותר ממה שהן מוכנות לתת. כל זה מוביל לתסכול, לאי הבנות, ולכך שמכונים בעלי פרגמטיות של אנשי מכירות ומצפון בהתאם משחקים על המתח הזה שבין הרצונות הלא מבוטאים לבין החזות החיצונית הקרירה.

תופעות כמו מאפ"י לא צצות בוואקום. בעולם שבו נשים לא היו יושבות על התחת כפרח חן מעפעף וממתינות שגברים יתחילו איתן; בעולם שבו נשים היו מודעות לדחפים המיניים שלהן, מקבלות אותם ובוחרות במין מפני שהן רוצות ולא כקרדום לחפור בו; בעולם שבו נשים היו לוקחות אחריות על המיניות שלהן ולא מחכות שאחרים יגררו אותן למקום שאליו הן רוצות ללכת; בעולם שבו המיניות הנשית הייתה פרואקטיבית ולא פסיבית - לא היו יכולים להתקיים דברים כאלה.

כל אישה שמזדעזעת מהרעיון שאישה תתחיל עם גבר, וטוענת נחרצות שכמובן שזה תפקידו של הגבר לחזר; כל אישה שמגחכת בחשיבות עצמית ואומרת שאם גבר רוצה סקס, ברור שהוא זה שצריך לשלם בדייט; כל אישה שחשה אישה מוצלחת יותר ככל שהיא אוביקט לרדיפתם של יותר גברים; כל אישה שמשחקת במכוון את משחק הרדיפה-התחמקות-תסכול הקלאסי ומתייחסת לגברים כאל צעצועים מגודלים או חיות שעשועים במקום כאל בני אדם - מעודדת במו ידיה הקטנות והענוגות את קיומן של תועבות כמו המרכז לאמנות הפיתוי. כי אנחנו לא היחידות שיכולות לשחק את המשחק, וזה צפוי לגמרי שבאיזשהו שלב יצוץ מישהו שלא יהיה אכפת לו לנצל את החוקים הציניים שלנו בצורה צינית נגדנו.

personal favorites, rants, feminism

Previous post Next post
Up