נידמה לי שאתה שוכח שלאחר מספר מסויים של עמודים בהם שמרת על המשכיות העלילה והדמויות, אתה מתחיל להתייחס אל הקומיקס כאל עלילה עם דמויות, ולא רק כפלטפורמה לדאחקות, וזה מעבר טבעי שקורה לא רק לברלו, אלא גם *לקורא*. כלומר, המעבר מפארודית מו"ד לסיפור פנטסיה הומוריסטי הוא מהלך כמעט מובן מאליו. דבר דומה קורה לא רק בהרבה קומיקסי-אינטרנט אחרים, אלא גם בסדרות הומור - עולם הדיסק של פראטצ'ט, למשל, עבר מתישהו מלהיות פארודיה על ספרות פנטסיה ללהיות סדרה על עולם הדיסק והדמויות שמאכלסות אותו. מעניין לעשות השוואה עם סטריפים כמו "פסאז' הפרוטה", שבו היוצרים נוקטים שוב ושוב במהלכים אלימים למדי בכדי לנתץ כל המשכיות וליצור במכוון הזרה בין הקורא לדמויות ולעולם שלהן, ובכך לשמור את הסטריפ נטוע חזק בתפקידו כפארודיה.
מה לגבי לא-פרודיות? כרגע התייחסת רק למצבים שבהם הצידוק למדיום-בתוך-מדיום הוא פרודי, אבל תיאורטית (ובעצם, גם מעשית - אלוהים יודע שכבר קיבלתי די והותר סיפורים רציניים לחלוטין על "החיים בתוך משחק"), אין מניעה שיהיו עלילות שמונעות באותה דרך אבל לא מתוך מטרה פרודית. האם במקרה כזה היית מצפה שזניחת כללי המדיום הפנימי תהיה מהירה יותר, או להפך, שדווקא משום שזה לא התחיל כפרודיה, היוצר ירגיש שהוא מסוגל ליצור סיפור משמעותי ועצמאי תוך היצמדות לכללים המקוריים? סורי, אין לי דוגמאות מוחשיות כרגע. אבל בעצם, סיכוי יותר טוב שאתה תמצא אותן מאשר שאני.
אני לא יודע, אני לא מחפש כללים למדיום-בתוך-מדיום, אני מדבר על יצירות מאוד ספציפיות בגלל שנראה שזו קרקע פוריה למדי. ברגע שמתחילים לדבר באופן כללי מדי, קשה לדבר על כללים בצורה חכמה. אני לא חושב שאמנות עובדת ככה.
אתה כנראה צודק. בני אדם מחפשים כל הזמן תבניות, אנחנו יוצרים הקשרים גם כשאין. אבל יש גם עניין של בחירה של הכותב. בדילברט, לדוגמא, למרות שאדמס משתמש באותן דמויות במשך שנים, הוא נמנע במכוון מלפתח את הדמויות או את הסיטואציות למשהו שמריח כמו סיפור. מדי פעם תמצא בדיחה שמפותחת לאורך כמה ימים, אבל זהו. דמויות נכנסות ויוצאות בהתאם למצב רוח; למצבים קומיים אין השלכות. אפשר להישאר בתחום הקריקטורה אם רוצים. אני חושב לפעמים שברלו עובר לספר סיפורים רק כדי להצדיק את זה שהוא לא מצחיק.
האמת, אני לא לגמרי מקבלת את זה שאין כללים. יש מה שהופך יצירה לטובה או רעה, ואם מחפשים אפשר למצוא מה זה. האמת, נדמה לי שמה שהטריד אותי ספציפית ביחס שלך למסדר המקל, היה הציפייה שלך שברלו יהיה לא רק כותב טוב - אתה מצפה ממנו שבתוך מסגרת ה"משחק", הוא יהיה גם מנחה טוב. ובין השאר אני תוהה אם סיפור טוב שמבוסס על מסגרת של משחק מחייב שהמנחה-כביכול שמקדם את עלילת ה"משחק" יהיה טוב (וכמובן, בהרחבה, בכל מקרה של מדיום-בתוך-מדיום). האם לא יכול להיות סיפור-על-משחק טוב שה"מנחה" בו יהיה גרוע?
אוח, אני מרגישה כל כך פוסט-מודרנית עכשיו שהעור שלי מגרד.
אפשר לספר סיפור טוב על משחק שהמנחה שלו גרוע, ולהיפך. אני מוצא, לדוגמא, את B.A. מאבירי השולחן אחד המנחים הגרועים ביותר; הוא מפר כמעט כל כלל שאפשר לחשוב עליו, עד וכולל "אל תשרוף את השחקנים שלך בעודם בחיים", ובכל זאת הקומיקס שמספר על האבירים הוא קומיקס מעניין. להבדיל הקומיקס שמספר על הדמויות שלהם (כן, מוציאים גם כזה) הוא קומיקס גרוע. B.A. הוא מנחה גרוע, אבל היותו מנחה גרוע היא חלק מהעלילה. להבדיל, המנחה של מסדר המקל הוא גם המספר של הסיפור. האדם שכותב את הדיאלוגים הוא זה שכותב את תפניות העלילה, ומפתח את הדמויות, אז הציפיות שלי הן אחרות.
אני לא מדברת פה על מנחה שהוא דמות ולכן יכול להיות גרוע, אלא על האפשרות שמנחה-מספר (נגיד, "מנחה חיצוני לסיפור") יהיה גרוע כמנחה, מסיבות שנוגעות לטובת היצירה. מצטערת, אני יודעת שזה אבסטרקטי מדי. אני פשוט לא יודעת מספיק כדי לתת דוגמאות בתחום הזה. במדיומים-בתוך-מדיומים אחרים הדבר היחיד שקופץ לי כרגע לראש זה "פרשת ג'יין אייר" (דמויות של ספר שהן גם דמויות ספרותיות במודע), אבל זאת דוגמה כל כך מורכבת שאני חושבת שאני אוותר עליה ואנסה לחשוב על דוגמאות אחרות בהמשך.
כדי שמנחה מספר יהיה גרוע כמנחה, הקומיקס חייב להישאר בתחום הקריקטורה, זו הייתה הנקודה שלי. אם אתה מנסה לספר סיפור, המנחה לא יכול להיות גרוע, כי אז הסיפור יהיה גרוע. אתה יכול להיות מנחה טוב ולספר סיפור גרוע, אבל להיות טוב בדמויות או אקשן או כיף; אתה לא יכול להיות מנחה גרוע ולספר סיפור טוב. זה בלתי אפשרי.
מה שטוב בזה שאתה כותב את הפוסטים האלה, זה שאתה עוזר לי לזכור את כל סיפורי הרקע של הדמויות. אני נוטה לשכוח אותם כל הזמן, וזה הופך הרבה מהתפתחויות העלילה לחסרות משמעות מבחינתי. המשך כך!
Comments 11
נידמה לי שאתה שוכח שלאחר מספר מסויים של עמודים בהם שמרת על המשכיות העלילה והדמויות, אתה מתחיל להתייחס אל הקומיקס כאל עלילה עם דמויות, ולא רק כפלטפורמה לדאחקות, וזה מעבר טבעי שקורה לא רק לברלו, אלא גם *לקורא*. כלומר, המעבר מפארודית מו"ד לסיפור פנטסיה הומוריסטי הוא מהלך כמעט מובן מאליו.
דבר דומה קורה לא רק בהרבה קומיקסי-אינטרנט אחרים, אלא גם בסדרות הומור - עולם הדיסק של פראטצ'ט, למשל, עבר מתישהו מלהיות פארודיה על ספרות פנטסיה ללהיות סדרה על עולם הדיסק והדמויות שמאכלסות אותו.
מעניין לעשות השוואה עם סטריפים כמו "פסאז' הפרוטה", שבו היוצרים נוקטים שוב ושוב במהלכים אלימים למדי בכדי לנתץ כל המשכיות וליצור במכוון הזרה בין הקורא לדמויות ולעולם שלהן, ובכך לשמור את הסטריפ נטוע חזק בתפקידו כפארודיה.
Reply
מה לגבי לא-פרודיות? כרגע התייחסת רק למצבים שבהם הצידוק למדיום-בתוך-מדיום הוא פרודי, אבל תיאורטית (ובעצם, גם מעשית - אלוהים יודע שכבר קיבלתי די והותר סיפורים רציניים לחלוטין על "החיים בתוך משחק"), אין מניעה שיהיו עלילות שמונעות באותה דרך אבל לא מתוך מטרה פרודית. האם במקרה כזה היית מצפה שזניחת כללי המדיום הפנימי תהיה מהירה יותר, או להפך, שדווקא משום שזה לא התחיל כפרודיה, היוצר ירגיש שהוא מסוגל ליצור סיפור משמעותי ועצמאי תוך היצמדות לכללים המקוריים?
סורי, אין לי דוגמאות מוחשיות כרגע. אבל בעצם, סיכוי יותר טוב שאתה תמצא אותן מאשר שאני.
Reply
אני לא יודע, אני לא מחפש כללים למדיום-בתוך-מדיום, אני מדבר על יצירות מאוד ספציפיות בגלל שנראה שזו קרקע פוריה למדי. ברגע שמתחילים לדבר באופן כללי מדי, קשה לדבר על כללים בצורה חכמה. אני לא חושב שאמנות עובדת ככה.
Reply
אתה כנראה צודק. בני אדם מחפשים כל הזמן תבניות, אנחנו יוצרים הקשרים גם כשאין. אבל יש גם עניין של בחירה של הכותב. בדילברט, לדוגמא, למרות שאדמס משתמש באותן דמויות במשך שנים, הוא נמנע במכוון מלפתח את הדמויות או את הסיטואציות למשהו שמריח כמו סיפור. מדי פעם תמצא בדיחה שמפותחת לאורך כמה ימים, אבל זהו. דמויות נכנסות ויוצאות בהתאם למצב רוח; למצבים קומיים אין השלכות. אפשר להישאר בתחום הקריקטורה אם רוצים. אני חושב לפעמים שברלו עובר לספר סיפורים רק כדי להצדיק את זה שהוא לא מצחיק.
Reply
Reply
Reply
האמת, אני לא לגמרי מקבלת את זה שאין כללים. יש מה שהופך יצירה לטובה או רעה, ואם מחפשים אפשר למצוא מה זה.
האמת, נדמה לי שמה שהטריד אותי ספציפית ביחס שלך למסדר המקל, היה הציפייה שלך שברלו יהיה לא רק כותב טוב - אתה מצפה ממנו שבתוך מסגרת ה"משחק", הוא יהיה גם מנחה טוב. ובין השאר אני תוהה אם סיפור טוב שמבוסס על מסגרת של משחק מחייב שהמנחה-כביכול שמקדם את עלילת ה"משחק" יהיה טוב (וכמובן, בהרחבה, בכל מקרה של מדיום-בתוך-מדיום). האם לא יכול להיות סיפור-על-משחק טוב שה"מנחה" בו יהיה גרוע?
אוח, אני מרגישה כל כך פוסט-מודרנית עכשיו שהעור שלי מגרד.
Reply
אפשר לספר סיפור טוב על משחק שהמנחה שלו גרוע, ולהיפך. אני מוצא, לדוגמא, את B.A. מאבירי השולחן אחד המנחים הגרועים ביותר; הוא מפר כמעט כל כלל שאפשר לחשוב עליו, עד וכולל "אל תשרוף את השחקנים שלך בעודם בחיים", ובכל זאת הקומיקס שמספר על האבירים הוא קומיקס מעניין. להבדיל הקומיקס שמספר על הדמויות שלהם (כן, מוציאים גם כזה) הוא קומיקס גרוע. B.A. הוא מנחה גרוע, אבל היותו מנחה גרוע היא חלק מהעלילה. להבדיל, המנחה של מסדר המקל הוא גם המספר של הסיפור. האדם שכותב את הדיאלוגים הוא זה שכותב את תפניות העלילה, ומפתח את הדמויות, אז הציפיות שלי הן אחרות.
Reply
אני לא מדברת פה על מנחה שהוא דמות ולכן יכול להיות גרוע, אלא על האפשרות שמנחה-מספר (נגיד, "מנחה חיצוני לסיפור") יהיה גרוע כמנחה, מסיבות שנוגעות לטובת היצירה.
מצטערת, אני יודעת שזה אבסטרקטי מדי. אני פשוט לא יודעת מספיק כדי לתת דוגמאות בתחום הזה. במדיומים-בתוך-מדיומים אחרים הדבר היחיד שקופץ לי כרגע לראש זה "פרשת ג'יין אייר" (דמויות של ספר שהן גם דמויות ספרותיות במודע), אבל זאת דוגמה כל כך מורכבת שאני חושבת שאני אוותר עליה ואנסה לחשוב על דוגמאות אחרות בהמשך.
Reply
כדי שמנחה מספר יהיה גרוע כמנחה, הקומיקס חייב להישאר בתחום הקריקטורה, זו הייתה הנקודה שלי. אם אתה מנסה לספר סיפור, המנחה לא יכול להיות גרוע, כי אז הסיפור יהיה גרוע. אתה יכול להיות מנחה טוב ולספר סיפור גרוע, אבל להיות טוב בדמויות או אקשן או כיף; אתה לא יכול להיות מנחה גרוע ולספר סיפור טוב. זה בלתי אפשרי.
Reply
Reply
Leave a comment