חובות ישנים
בעקבות הפוסט ההוא של blilit , החלטתי שאכן כדאי לקרוא קצת יותר ספרות מקור. המגוון בספריה של הדסה הוא לא מאוד מרשים, אבל על המדף עמד "זמן אלול" של דב אלבוים. לקחתי. על הכריכה האחורית היה מקושקש משהו על "מרד תלמידים נדיר בין כתלי הישיבה", ואני הנחתי שמדובר במחזה הנדיר בספרות העברית, ושמו "ספר עם עלילה". הו, כמה הייתי תמימה.
הספר מתחיל בכך שגיבורו, נחמן בן הארבע עשרה, נכנס למקווה. זה די מגדיר את הציר סביבו מסובב הספר - אולי כי זה נושא שנורא מטריד נערים בני ארבע-עשרה, או נערים חרדים בני ארבע עשרה, אבל הניחוש הוא שזה בעיקר טורד את יצר המציצנות של הקורא שלמענו הסופר לא חוסך במאמץ או בתיאורים. חרדים או לא, דב אלבוים מדגים יפה יפה את הנטייה של חלקים בספרות העברית לחטט בכל מה שמכוער, ואז לחטט בו עוד קצת. וכל זה נכתב בסגנון זרם התודעה, כמובן, וגם בסגנון ממש מיגע. הספר קיבל חי"ת-חי"תים על האותנטיות של השפה, אבל לי השפה הזו נתקעה בשיניים. זה עד לקראת סוף הספר.
אין במשפט הקודם לרמוז לכך שבסוף הספר יש איזה-שהוא שיפור, חלילה. בסוף הספר לוקח הסופר את כל האלמנטים שהזכרתי קודם וגודש בהם גם את הרווחים שבין המילים. ואם אצל צ'כוב אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית, הרי שאצל אלבוים מופיעים במערכה השלישית משום מקום M-16 מקוצר, קרבין, תותח מימי התורכים ותמנון, וכולם מתחילים לירות יחד והורגים כל זכר לסיפור שלא ממש היה שם ממילא.
לסיכום - לא.
***
"הקברט ההיסטורי של הפרופסור פבריקנט" של ירמי פינקוס הוא פחות או יותר ההיפך הגמור.
שחקנית בתיאטרון יהודי בשנות ה-30 מנסות להתמודד עם פטירת המייסד ועם גיסתו שמנסה לשלוח את כולן לבית-זקנים. כאן הדגש הוא בעיקר על הסיפור - יש דמויות, וחלקן צבעוניות ומוצלחות, אבל כמו שאמר הפינקוס בעצמו בראיון - חסרות עומק ממשי. בכל אופן, זה לא עושה לספר רע - האנשים שמתוארים, גם בלי שנרד לעומק מאוויהם הכמוסים ביותר, מרגישים אמיתיים. לי לפחות זה די והותר.
עוד דבר משמח ב"קברט" זה הנושא שלו. הסופר לא היה חייב לעסוק בשורש הבעיה היהודית-ישראלית-ניצולת השואה, אז הוא התפנה לספר סיפור ולצייר את התפאורה - לא הכאן והעכשיו לשם שינוי, אלא מקום אחר. אני אוהבת כשהספרים שלי גורמים לי להרגיש כמו תיירת.
אני לא בטוחה מה אני חושבת על הספר הזה, בעיקר בגלל הסיום. הוא... לא מתאים, איכשהו. בנקודה מסויימת, לא רחוק מהסוף, הסופר לקח את העלילה ותקע בה מכת גרזן, ומשם הקצב והאופי של הסיפור השתנה. אולי באופן שהולם את הספר, בסופו של דבר, אבל רחוק מכל מה שהספר גרם לי כקוראת להאמין שיקרה. ועדין ספר ראוי מאוד.