"Are we, we are/ Are we, we are/ The waiting unknown?"
אור ואני בחדר של אור, במצב תודעה משופר.
אני: אור, תשים במערכת את הדיסק של Greenday...?
אור: לא, צריך לקום בשביל זה.
אני: אני קמתי להביא מאפרה קודם, נכון? אהה. תשים, עכשיו!
אור: לא, תכף, עוד מעט.
אני: תשים! עכשיו! עכשיו!
אור: שנייה, חכי!
אני: עכשיו! עכשיו!
אור: את צריכה לעבוד על הסבלנות שלך. אני עוזר לך.
אני: אמא שלך צריכה לעבוד על הסבלנות שלי!
( Read more... )
Comments 7
Reply
...
:)))
השני, כמובן!
Reply
אם כי לפי השעה שבה את עונה לי נראה שלא היתה זו שנת לילה ארוכה במיוחד.
הו, הצעירים וכוחותיהם הבלתי נדלים.
גם אני הייתי פעם ככה.
היום אם אני ישנה פחות מ-7.5 שעות הגוף שלי עושה לי סנקציות כאלה, שאני לא אעז לחשוב על זה אפילו בפעם הבאה.
Reply
היא הלייט-מוטיב של יורנלי, האין זאת? אחד משותפיי (לאזוכרתמי)
אמר/ה, בזמנו, שאני מבזבזת את שעות העירות שלי בקצב לא-סביר, ושוודאי אמות עד גיל שלושים. ייתכן. אבל הנה, מבחינות רבות אנחנו בכלל זקנים-זקנים: אור ואני מבקרים זו את הרגלי התזונה של זה, וזה את כלכלת השינה של זו, בתדירות ובניסוחים שלא היו מביישים זוג פנסיונרים בלים בגלידרייה.
תגידי, תמינין, אולי נעשה מתישהו מפגש אל-ג'יי? אף פעם לא הייתי ונדמה לי שיהיה מגניב ביותר להאניש את היוזר פיק החינני שלך, ושל אחרים.
אה, שכחתי שרציתי לומר גם שאני מקנאה מאד בכל מי ששומר על משטר שינה מאוזן. אני לא מסוגלת, וחבל: אני משוכנעת שזה מייצר עכבות שמאד נחוצים לי, כמו גם תורם למרקם עור הפנים. אם לצטט נפילים:
"אווו, לה לה לה, גם אני רוצה/ לחיות נכון"
(רונה קינן)
Reply
Leave a comment